<h1>ראבי"ה סימן תתקצ"א</h1>
<h2>דף לא.</h2>
דע כי רבינו שב"ט החמיר וכתב בתוספתיו על מי שנכנס ראשו ורובו במים שאובין אחר טבילה דלא עלתה לו טבילה. ואני כתבתי בחיבורי [סי' תתק"ע] להתיר כמו שכתב' דבעלה חולין הוא כדאי' בפ' השוחט [ל"א ע"א]. מכל מקום לכתחילה הוא טוב ליזהר.
<h2>דף עג.</h2>
תנן בפרק בתרא דמקוואות (מ"ה) כל ידות הכלים שהן ארוכין ועתיד לקוצצן מטבילן עד מקום מדה ר' יהודה אומר עד שיטביל את כולן. ותניא (תוספתא פ"ח) ר' יהודה אומר צריך להטביל כולו מפני החתך. ודוגמתו בפרק בהמה המקשה (ס"ח א') לא נצרכה אלא למקום חתך. ובפרק בהמה המקשה (ע"ג א') מייתינן וגרסי' דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר וכו'. ומפרש התם טעמ' דר' מאיר משום דכל העומד לחתך כחתוך דמי. וקשיא לי אבי העזרי כיון דמקפיד עליו לחותכו ולקוצו הוה ליה במקום שרצה לקוצו מיעוטו המקפיד, וקיימא לן בפרק בתרא דנידה (ס"ז ב') ובפ"ק דעירובין (ד' ב') ובפ"ק דסוכה (ו' ב') ובפרק הערל (ע"ח א') דגזרו על מיעוטו המקפיד משום רובו המקפיד. ונראה בעיני שיש לחלק, דחציצה לא שייכא אלא בדבר שאינו מגופו ונראה לכל כגון בצק שתחת הציפורן ומקפיד אפילו כנגד הבשר אבל ציפורן עצמה בלא בצק אפילו גדולה שעתיד לחתכה ופורחת ועוברת מכנגד הבשר אינה חוצצת. ולר' מאיר מטביל עד מקום שעתיד לקוץ ולר' יהודה מטביל את כולו. וכן בשערו העומד ליגזז. והלכה כר' יהודה. ועל דרך זו יש לפרש כל חציצות השנויים בפ"ט ובפ"י דמקוואות. וכן הא דאמרינן במסכת' נידה פרק בתרא (ס"ו ב') דעצם שבין השניים חוצץ, מפני שאינה מגופה, וגם יתכן שנראה מבחוץ במקום שתחוב. [וכן] בהדחת קמטים חיישינן דלמא דבוק שם דבר החוצץ מה שאין כאן בידות הכלים וציפורן. ואמר שמואל (שם ס"ז א') כחול שבתוך העין אינו חוצץ שעל גבי העין חוצץ. וצריך אני לפרש דהא דפליגי ר' מאיר ור' יהודה, כגון שהיד כתיקנה ולא נשברה אלא שארוכה ביותר. כההיא דשלשלת דלי דקתני בהדה שמפורש שיעורו. אבל אם הכניס היד שלא כדרכו שהפכו ועתיד להסירו ואינו מגוף הכלי או נשבר, דמהשתא לא הוי מגופו וגם נראה לעין כל, חוצץ, דתנן בריש פרק בתרא דמקוואות, כל ידות הכלים שהכניסן שלא כדרכן או שהכניסן כדרכן ולא מרקן או שמרקן ונשברו הרי אילו חוצצין. פירוש לא מרקן שלא תיקנון בתוכן בכל הצורך ולא גמר, כמו [יומא פ' ע"א] מיתה ממרקת, וכמו [שם ל"ב ע"ב] מירק אחר שחיטה על ידו. ומה שחילקתי בין נראה מבחוץ ולא נראה, מיסתייעא מילתא מדתנן בשלהי מקוואות חץ שהוא תחוב באדם בזמן שהוא נראה חוצץ. פירוש דמסתמא אז מקפיד במיעוט כזה. ואם אינו נראה טובל ואוכל בתרומתו. פירוש אם האדם טמא מת אע"פ שהחץ טמא מכוחו, טומאה בלועה ולא מטמאה. כדתנן לעיל מינה בלע (שבפ') [טבעת] טמאה טובל ואוכל בתרומה ומייתי לה בפרק בהמה המקשה (ע"א ב'). ותניא בשלהי מקוואות (תוספתא פ"ח ה"ד) הנכנס קא ביריכו ר' יהודה אומר אינו חוצץ וחכמים אומרים חוצץ בד"א בשל מתכת אבל בשל עץ חוצץ ואם קרם עליו העור מלמעלה הכל מודים שאינו חוצץ שכל הבלוע' באדם ובבהמה ובחיה טהורין. פירוש, כי בלוע לעניין טומאה ולעניין חציצה שווין. דפ' בהמה המקשה מוכיח דכל בלוע הוה ליה כמאן דליתיה כלל בעולם שנתעכל ועדיף מבית הסתרים. וכן משמע בסיפא דההיא ברייתא דמסיים נכנסו צרורות וקיסמין בסידקי רגליו מלמטה ר' עקיבא אומר אינו חוצץ מפני שהיא כבית הסתרים. ורבינו יצחק מסימפונט זצ"ל פי' בפירושי משניות שלו, מתניתין או בשל מתכת ורבנן אי בשל עץ ודברי הכל. וטעמא דמתכת אינו מודבק עם הבשר הילכך עיילי ביה מיא ולא חייץ. פירוש אחר, מתכת לא מפיק ליה דילמא מיית(י) הילכך לא חייץ אבל בשל עץ מקפיד עליה (ו)לאפוקי חייץ. ורבנן סברי מתכת נמי קפיד עליה לאפוקי. עד כאן לשונו. מרבו אני דן נמי על השער המדובלל שנפגעו בו בלילה מחמת שד, ונקטינן שהוא סכנת נפשות לגלחן, שאינו חוצץ כדנפרש לקמן. מכל מקום שמעינן כדפרישית דידות כלים עדיפי' מחץ כיון שדבוק לגמרי והוא ממנו. וראיית דיבוקו של מעלה בקריעת העור לא מעכב דהוי כבית הסתרים כדתנן בפ' בהמה המקשה (ע"ב א') הוציא העובר את ידו וחתכה (כולו) [כו'] הבשר טהור ועלה פריך בגמ' טומאת בית הסתרים היא ולא מטמא. והתם נמי קרם העור מלמעלה. וכן לגבי בגד דמייתי עלה. ותניא בפ"ו דמקוואות (בתוספתא ה"ד) האגוד שעל [המכה והקשקש שעל] גבי השבר והשירים והנזמים והקטלאות אדוקין חוצצין רפויין אינן חוצצין ר' [שמעון] שזורי אומר בית הסתרים באשה חוצץ ובאיש אינו חוצץ. ותנן (פ"ט מ"ג) אילו שאין חוצצין קילקי הראש ובית השחי ובית הסתרים באיש ר' אליעזר אומר אחד האיש ואחד האשה כל המקפיד עליו חוצץ ושאינו מקפיד עליו אינו חוצץ. ונ"ל שהלכה כר' אליעזר שכמה משניות ובריית' מסייעין ליה. ואין לך בית הסתרים גדול מידות כלים וציפורן במקום דיבוקן אע"פ שעתיד לקוצצן. ונ"ל דאפילו פ' בלועה הוי הילכך אינו חוצץ. ופ"ז דמקוואות (בתוספתא ה"ג) תניא כל ידות הכלים שהכניסן כדרכן הרי אילו אינן חוצצין. פי' אע"פ שתקועין לתוכו כדרך שמכניסין יד בקורדום ובמחבת. ומסיים התם נתן זפת ושעוה בין במקום הנקב בין במקום הנצוק אינן חוצצין. פי' כי רגילים האומנים להשים תחתיו שעוה כדי להדביקו שקורין שולדור. וכן עושין כשיוצקין לתוכו טבעת כדכתיב ויצק לו ארבע טבעות. וזהו פתרון נצוק. ותניא (תוספתא פ"ז ה"ג, ד') כל ידות הכלים שנשתברה כגון יד המגל ויד הסכין אם משמשין מלאכתן ראשונה אינם חוצצין ואם לאו חוצצין מגל שנשברה ידה מטפח ולפנים אינה חוצצת מפני שהוא כבית הסתרים מטפח ולחוץ אם משמשת מעין מלאכתו ראשונה אינה חוצצת ואם לאו חוצצת. (וטובלת) [וטובא] קתני התם דבית (הם) הסתרים [אינו חוצץ. ובבית הסתרים] שבגוף האשה בהא פליגי ר' אליעזר ורבנן. ומן הראיות הללו דעתי נוטה כמו כן להתיר לטבול זב או זבה אם שער שלהם מדובלל ומחובר יחד כמין לבד שקורין בל"א יילקש ובלע"ז פלטריר. ולקותא דידהו על יד שד. ונקטינן סכנות נפשות היא אם יגזור אותה. כדפיר' לעיל (ו)גבי חץ של מתכת. ותו דקיימא לן (עירובין ד' ב' וש"נ) דשלש נימות הקשורות אינן חוצצות דלא מיהדק ועיילי בהו מיא. וכ"ש יותר מג'. ואפילו אם נחלק בין מדובלל לקשור ונדונם כחדא חתיכה של לבד והוה ליה בלוע ועדיף מבית הסתרים. ותו כיון דמפני הסכנה אי איפשר לגלחו היינו רביתיה ולא חייצו כדאמרינן בפרק הערל (ע"ח א') וכי תימא משום דר' יצחק דבר תורה רובו ככולו והאמר רבא לא שנו אלא רובו אבל כולו חוצץ אפילו אם אינו מקפיד ומשני שאני עובר דהיינו רביתיה אע"ג דלאו ירך אמו ואפילו כולו אינו חוצץ ולא גזרו ביה רבנן. וכ"ש שערו שאינו עומד לגזוז דרביתיה הוא וחשיב כגופיה. ועד כאן לא פליגי רשב"ג ורבנן בפ"ק דסנהדרין (ט"ו א') ובפרק השולח גט (ל"ט א') אלא בשערו העומד לגזז אבל בשאינו עומד ליגזז בין מחמת קטנות בין מחמת סכנה דכולי עלמא נחשב כגופו לד[ין] מעילה. והוא הדין לחציצה דהוי רביתיה כאבר הנדבק לחבירו וכאצבע יתירה כיון שאי איפשר לקוצצו. ואע"ג דברצונו לא ניחא ליה בהו, השתא מיהא רביתיה הוא ואין בו אפילו איסור דרבנן לדונו ברובו שאינו מקפיד. [ו]לא אזלינן בתר רובא דאינשי אלא בתר דידיה. דתנן בפ' ט' דמקוואות (מ"ו) ר' יוסי אומר של בנאים מצד אחד ושל בור משני צדדי', ומייתי לה בפרק אילו קשרים (קי"ד א'), ותו מפליג התם (מ"ו) (בזפצים) [בין זפתים] ליוצרים וכו' עד זה הכלל כל המקפיד עליו חוצץ ושאינו מקפיד עליו אינו חוצץ. ותנן לעיל מינה (מ"א) ומייתי' לה בריש פרק במה אשה (נ"ז א') אילו חוצצין באדם חוטי צמר וחוטי פשתן והרצועות שבראשי הבנות ר' יהודה אומר של צמר ושל שער אין חוצצין מפני שהמים באים בהם. ורבנן לא פליגי בשל שיער דלא דמי לנימא אחת קשורה דחוצצת, דקשורה שאני. והיילקש אינם קשורים וקצת דמי לארג. ותנן (שם מ"ד) ציפורן המדו[ל]דלת אינה חוצצת. ובתוספתא (ספ"ו) תניא ר' יונתן בן יוסף אומר ציפורן שפירשה רובה אינה חוצצת. וליכא התם מאן דפליג עליה. ויתכן דלא פלי[ג] עליה אמתנית'. ורפיא בידי אמאי נקט רובא. ותניא התם כשות של גדול שאינו מקפיד עליה והאבר והבשר המדו[ל]דלין באדם אין חוצצין. ופירוש כשות לא איתברירא לי שפיר וגם לרבותי (ופירשו) [מפרשי] המשניות. ומסיים התם (בתוספתא ספ"ו) כל החוצצין בכלים חוצצין בפרה ובגר בשעת טבילה ובחולין אין חוצצין. פירוש בטבילת פרה אדומה. והספרים שכתבו בהם בנידה, טעות סופר הוא, דבעלה נמי חולין הוא כדאיתא בפרק השוחט (ל"א א'). ובפרק החולץ (מ"ז ב') גרסינן כל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובנידה. [ו]לא הוזכר שם חולין. וחקרתי שיש נשים שיש להם אותו יילקש שכתבנו לעיל וטובלות בהן. והנח להם אם אינן נביאות בנות נביאות הן שגדלו בין חכמי תורה ואי אפשר שלא שאלו מהם. גם בעיר קלוניא שהיה דר אבא מרי נוחו עדן ושארי חכמים ידעתי ברור שהיו טובלות (בכעשין) [בכענין] זה (שלא) [ולא] שמעתי פוצה פה ומצפצף. ולא נתתי אז לבי לדון לפניהם ולדעת דעתם עד עתה בזקנותי נשאלתי על זאת ונראה בעיני להתיר. ואמרינן בירושלמי (פאה פ"ז סהל"ה) אם ראית הלכה רופפת ראה האיך הציבור נוהג. ואף כי אין זו הלכה רופפת. אבי העזרי.
<h2>דף פז:</h2>
כל הספרים שוים לגרוס א"ר יהודה אימתי, ולא (אימתי ולא) ר' יהודה אומר. גם במשנה גם בברייתא גבי דם הניתז. ובבריית' [פ"ח ע"א] פליגי, דאימתי דברייתא אינו לפרש אלא במשנה וסמי ברייתא מהני בניהוגינו.
<h2>דף צז:</h2>
כף אסורה שנתנו בקדירה רק עד מקום שהכניסוה (ו)פולטת ובולעת, [ו]בחטאת בגזרת הכתוב, שאע"פ שבישל במקצת ולא נאסר כולו טעון מריקה כולו, למעוטי תרומה וכל שכן חולין, דהא שטיפה נמי אינו להפליט איסור וחידוש הוא. ודבריך סותרין זה את זה, ואמרת דווקא בחטאת ושוב כתבת נלמד משם חולין שצריך לשער בכולו. שהרי בולע בכולו. ואומר אני להביא משם שאין צריך להגעיל אלא עד מקום שבלע לגבי חולין.
<h2>דף קו.</h2>
וראיתי תשובת ה"ר שמשון ב"ר אברהם נ"ע שהשיב לאחיו ה"ר יצחק וזהו לשונו. אמרו לי שהיית רוצה להתיר למלאות מקוה מים חמין ולחברם אל הנהר בשפופרת הנוד, ודבר זה ראוי לאסור יותר משום גזירת מרחצאות כדאמרינן בפרק בתרא דנידה (ס"ו ב') ואמר רבא אשה לא תעמוד על גבי כלי חרס ותטבול סבר רב כהנא למימר טעמא משום גזירת מרחצאות הא אסילתא שפיר דמי וכו'. וכ"ש שראוי כאן לאסור ולגזור. ואני שמעתי ואיני יודע אם מר"ת עצמו או ממורי הקדוש שהיה כבר מקוה אחד והיו הנשים מחממות יורה מליאה מים ומשליכות למקוה לחמם בימות החורף ואסר להם ר"ת והטעם לא נאמר לי. ושמא מטעם זה אסר. ואל תשיבני מחמי טבריא שיש הפרש. וסוף פרק קמא דתענית (י"ג א') נמי אמרינן במאי אילימא בחמין [טבילה בחמין] מי איכא והא שאובין נינהו. פירוש דכשאובין חשיבי. וכן בפרק מי שמתו בברכות (כ"ב א') א"ל ר' אבא וכי יש טבילה בחמין. ואע"ג דתנן פרק אמר להם הממונה (ל"א ב') אם היה כהן גדול זקן או איסטניס מחמין לו חמין ומטילין לתוך הצונן כדי שתפיג צינתן, כמה דברים התירו במקדש דאסיר בגבולין מדרבנן כדאשכחן גבי עששיות בגמ' (שם ל"ד ב') לפי הספרים דגרסי' אבל הכא צירוף דרבנן הוא ואין שבות במקדש. וכל הנהו דתנן פרק המוציא תפלין (ק"ב א' ק"ד א') דשרו במקדש אבל לא במדינה [כ"ש] בעבודת יום הכיפורים דתקיפי טובא. והא דתניא בתוספתא דמקוואות פרק בתרא (ה"א) קומקמוס שהוא מלא פיחמים והטבילו טמא שיפשפו או שהטבילו בחמין טהור, איכא לאוקומי בחמי טבריא. עד כאן לשונו. והרב ר' שמואל כהן מלוניל הקשה בתשובתו אההיא דפ"ק דתמורה (י"ב ב') שפירש רבינו שלמה גבי פלוגת' (דרבא) [דרבין] ותימא היכא מצינו בתלמוד מחלוקת אמוראים כזה שסברת[ם] הפוכה, שלדברי ר' חייא בר אבא ר' אליעזר לקולא ורבנן לחומרא ולדברי רבין רבנן לקולא ור' אליעזר לחומרא. ועוד אי שאיבה שהמשיכה כולה היא טהורה לטבילת אדם, א"כ פ"ק דתענית (י"ג א') דאמר לימא מסייע ליה כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בט' באב בין ביום הכפורים אי בחמין טבילה [בחמין] מי איכא הא שאובין נינהו אלא בצונן ומשני בחמי טבריא. והשתא לישני במקוה חמין שכולן שאובין והמשיכן בקרקע. וכי תימא מיירי בכל חייבי טבילות ואפילו בטבילות שטענן מים חיים, א"כ מאי משני בחמי טבריא, הלא חמי טבריא פסולין לזבין, כדתנן במסכת' פרה (פ"ח מ"ה) ובמקוואות (פ"ה מ"ד) כל הימים כמקוה ופסולין לזבין ולמי חטאת. וחמי טבריא מים טבריא הן באין. ואפילו אינן באין מים טבריא פסולין הן לטבילת זבין לפי שהם חמין כדתנן במסכת' פרה (פ"ח מ"ט) מים המוכין פסולין הן למי חטאת. כמו כן הם פסולין לזבים ששניהם שוין הם לעניין מים. וגם פרק קמא דמקוואות (מ"ח) תנן למעלה מהן מים המוכין (המיטרא) [שהם מטהרין] בזוחלין למעלה מהם מים חיים שהם טבילה לזבים. אלמא מים המוכין אינם טבילה לזבים. ותו בפ"ב דמקוואות (מ"ז) המניח קנקנים בתוך הגג לנגבן ונתמלאו מים אם עונת הגשמים היא תשבר, פי' לפי שנראה שנתנם לשם לקבל הגשמים והוו להו שאובין. והשתא מה בכך אם הם שאובין, ימשיך המים ולמה ישבר הכלים להראות שלא נתנם לשם לקבל. ועוד פ"ו (מ"ח) היה בעליון מ' סאה ובתחתון אין כלום ממלא בכתף ונותן לעליון עד שירדו לתחתון מ' סאה. והשתא למה יתן השאובין בעליון, ימשיכם בקרקע עד שירדו לתחתון. לכך היה נ"ל כמו שקיבל מרבותיו פירוש אחר, כי מלתיה דר' אליעזר בן יעקב שאמר (שהמשיכה) [שהשאיבה] מטהרת ברביה והמשכה (מהן שאין המקום) [מיד שאז המקוה] כשר לטבול בו ועל זה פליגי רבנן ואמרי (שאמר) [שאפילו] ברביה והמשכה אסור לטבול בו. ומלתא (דרבא) [דרבין] דאמר שהשאיבה שהמשיכה כולה טהורה אתי לכולי עלמא. וה"פ טהורה, דכשיהיו שם מ' סאין כשירין והני, כיון שהמשיכן טהורין. ולא לטבול בו מיד אלא כשיהו שם עמהם מ' סאה כשירין. וכן משמע בשאילתות דרב אחאי שלא נאמרו דברי (רבנן) [רבין] כי אם שלא לפסול את המקוה ולא מיירי שיהא כשר לטבול בו כך אפילו על ידי צירוף עד שיהיו רוב מים כשרים לר' אליעזר בן יעקב ולרבנן אפילו ברוב לא מהני. שכך כתב (פ' אחרי סי' צ"ו) ומקוה חסר דנפלו ביה שלשת לוגין מים שאובין פסול ואי אמשכינהו מאבראי [ע"י] מרזיבא, פי' קבעו ולבסוף חקקו, לא פסלי אי אזלי למקוה דכי אתא רב דימי אמר שאיבה שהמשיכה כולה טהורה. ואיצטרופי נמי מיצטרפי למ' סאה דתני' ר' אליעזר בן יעקב אומר גת שיש בו (מ' סאה) [עשרים] ואחת סאה מי גשמים ממלא [תשע] עשרה סאה ופוסק(י)ן למקוה והן טהורים שהשאיבה מטהרת ברביה ובהמשכה ואי אמשכינהו אידי מרזיבה פסלי דתניא צינור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל המקוה קבעו ולבסוף חקקו אינו פוסל המקוה ולא פסלי מים שאובין אלא לפי חשבון כדתנן אין מים שאובין פוסלין המקוה אלא לפי חשבון הכלים אמר רב פפא ומני יוסף בן חוני היא, ע"כ לשונם. משמע שפוסקין כרב דימי וכר' אליעזר בן יעקב. מכלל דלא נגעי אהדדי ולא פליגי אהדדי. דר' אליעזר בן יעקב מיירי בצירוף ולטבול בו מיד ורב דימי לא מיירי בצירוף אלא שלא יפסול בכך המקוה כשיהיה אחרי כן מ' סאה מי גשמים. מדקאמר נמי אצטרופי מצטרפי למ' סאה דתני' ר' אליעזר בן יעקב אומר מכלל דרב דימי שכבר הביא בצירוף לא מיירי כלל. וה"ר (יהודה) [יצחק] השיב עליו. דודאי כן משמע מלשון השאלתות דרב דימי ור' אליעזר בן יעקב [לא] פליגי. וגם סוגי' דשמעת' אתי שפיר לדבריו. דמעיקרא א"ר חייא בר אבא ר' אליעזר בן יעקב היא, שאומר שברביה והמשכה כשר לטבול בו מיד אבל אם אין רוב של מים כשירין פסולין לטבול בו וגם המקוה יהיה פסול שלא יועיל לו השלמה שאף שמשלמנו למ' סאה מי גשמים שכבר נפסל בשאובין. והיינו מתני' שאומרים אין המים שאובין פוסלין המקוה אלא לפי חשבון. אבל לפי חשבון פוסלין המקוה שלא יהא לו עוד תקנה אפילו מ' סאה של מים כשירין. ופריך מכלל דלרבנן אפילו לרביי' פסול לטבול בו עתה וגם אם אחרי כן נותנים בו מ' סאה שאינן שאובין יהא פסול, מדאוקמת מתני' דווקא כר' אליעזר. א"כ הא דאמר רב דימי א"ר יוחנן שאיבה שהמשיכה כולה טהורה, כלומר אינה פוסלת המקוה שאם נפלו שם מ' סאה יהא כשר ולא נפסל בשאובין שהיו בו מתחילה כיון שהמשיכה, הא מילתא מני לא ר' אליעזר ולא רבנן. אלא ודאי הא דרב דימי אתי' לכולי עלמא, ור' אליעזר ורבנן לא פסלי אלא לטבול בו ע"י צירוף של שאובין, לר' אליעזר בלא רבייה ולרבנן אף ברבייה, אבל כשיהיה שם אחרי כן [מ'] סאה של מים כשירין יהא כשר לטבול בו ולא נפסל בשאובין שבתוכו כיון שהמשיכה. וא"כ מתני' דלא כחד תנא, דמשמע הא לפי חשבון [פוסלין] המקוה שלא יהיה לו עוד תקנה אפילו (בכולן) [בנותן] מ' סאה כשירין. דמתני' היינו לטבול בו השתא אבל השלמה כל המ' סאין ממים כשירין יהא כשר, א"כ אמאי קאמר דפוסלין המקוה, ממה הוא פסול עתה יותר משהיה קודם לכן. אלא ודאי קודם לכן היה ראוי להשלים ממי גשמים ועתה שהשאובין בתוכו אינו ראוי עוד להשלים. ובין לר' אליעזר בן יעקב ובין לרבנן שאיבה שהמשיכה כולה טהורה לטבול בו כשיהא בו מ' סאה מי גשמים. אלא אמר רב פפא לפי חשבון כלים ויוסף בן חוני הוא. אבל הפשט של הלכה משמע (כיון) [כמו] שפי' מתחילה, שהמשיכה כולה טהורה היינו לטבול בו מיד בלא מים אחרים. ומה שמקשה א"כ סברת האמוראים הפוכה, כזאת מצינו בתלמוד בהרבה מקומות. פ"ק דקידושין (ל"ז א') גבי ר' אליעזר אומר אף החדש ומסתפק תלמודא אי לקולא קאמר אי לחומרא. ובפ' בתר' דיבמות (קכ"א רע"א) גבי ר' יהודה בן בבא. ופרק שמונה שרצים (ק"ח רע"ב) גבי הילמי. ובפרק כל גגות (צ"ה א') גבי מבוי שניטלו קורותיו או לחיו. ומספק' שמא זה לחומרא וזה לקולא או שמא זה איפכא. כ"ש בכאן שאין דברי חכמים עם דברי ר' אליעזר בן יעקב, שנוכל לומר כמו שנרצה. וההיא דתענית דפריך טבילה בחמין מי איכא הא שאובין נינהו אמאי לא מתרץ בחמין שהמשיכו, הא לא קשיא מידי שאף לפי דבריו אמאי לא מתרץ בי"ט סאין חמין שהמשיך לתוך כ"א סאין כשירין. או שיש מ' סאה כשירין ונתן עליהן אלף סאין חמין שאובין שכיון שהמקוה כשר אינו נפסל עוד בשאובין. או בעששיות של ברזל כמו מקוה של כהן גדול ביום הכיפורים. ועוד וכי לא היה יודע התלמוד שבחמי טבריא יש טבילה. אלא היה סובר המקשה שבט' באב וביום הכיפורים אסור לטבול בשום חמין משום תענוג כיון שבשאר ימות השנה אין רגילין לטבול בחמין, והאי דפריך שאובין נינהו ולא פריך הא תענוג הוא ואסור, משום דאי לא הוה פסול דשאובין נינהו היה כל העולם רגילין לטבול בחמין שאובין ולא הוה שייך תענוג בט' באב דכיון דשרגילות הוא בשאר ימים א"כ כיון דשאובין פסולין, א"כ אין רגילות לטבול בשאר ימים בחמין שאובין אפילו כשהמשיכן או נתנם במקוה שלם לחמם הכשירין, שזהו טורח גדול, וא"כ בט' באב תענוג איקרי ואסור. ומשני בחמי טבריא ליכא תענוג לאותן שבאותו העיר שרגילין לטבול בו כל ימות השנה. וכל המשניות המביא להוכיח שבמים שאובין שהמשיכן אסור לטבול, אינה ראייה דאיבעית תימא כולהו ר' אליעזר בן יעקב נינהו, כמו שרוצה להעמיד מתני' דתמורה אליב', ועוד, אפילו אם היה יכול למצא בכאן תקנה על ידי המשכה לא היה לו שום חידוש, ומורה לנו דינין בע"א שישבר הקנקנים להראות שלא נתנם שם לקבלה. ובההיא (דבהאי) [דהיה] בעליון (ב') [מ'] סאה ובתחתון אין כלום משמיענו דין זה וממלא בכתף ונותן בעליון. ובההיא דמים שאובין (ובמים כשירי') [ומי גשמים], ר' אליעזר בן יעקב היא. לכן מספקא ליה אם יכולין לעשות מקוה כולו ממים שאובין שהמשיכן ויהיה כשר לטובלו בלא מים אחרים כמו שמשמע פשט הלכה, או שמא אסור דלא שרי בשאיבה שהמשיכה לטבול בו עתה עד שיהיה שם כ"א סאה מים שאינם שאובים כמו שמשמע בשאלתות דרב אחאי. ויש (לספרים) לחוש לדבריהם. ע"כ העתקתי תשובתם. ואני אבי העזרי אחר אחרון אני בא. דנ"ל עם קבלתי דהילכתא שאיבה שהמשיכה כולה טהורה אפי' (של) [כל] מ' סאה ולא (כג') [בג'] לוגין גרידא. דלא מוכח כן בפ"ק דתמורה. ותו דכולה לא משמע כן. ובזה לא אאריך כי כבר כתבתי לעיל טעם המתירין ונראה בעיני דבריהם. וגם נ"ל שגם בחמי האור שהמשיכם למקוה החריץ שבקרקע או על גבי דף או על לבינה או אל המקוה כדי להפיג צינתו, או שנתן לתוך המקוה עששיות של ברזל או אבנים שליבנן כדי שתפיג צינתו, שכשר המקוה לטבול לנידה ויולדת וזבה. ואני מוסיף על ראיות הכתובים לעיל להתיר. דגרסינן בפרק כל הבשר (ק"ו א') איתמר חמי האור חזקיה אמר אין נוטלין מהן לידים ור' יוחנן פליג עליה, בחמי טבריה חזקיה אמר אין נוטלין ור' יוחנן אמר כל גופו טובל בהן ידיו ורגליו לא כ"ש אמר רב פפא במקומן דכולי עלמא לא פליגי דשרי. פר"ש, (בחיבורו) [בחיבורן] אם בא להטביל ידיו בהן, דכולי עלמא שפיר דמי, דשם טבילה עלייהו ככל מעיינות ומקוואות, מישקל מינייהו במנא, לשפוך על ידיו כדין הנטילה, דכולי עלמא אסור, דכי תקון רבנן נטילה לאו בחמין תקון והני גריעי מחמי האור שהרי לא היתה להן שעת הכושר. כי פליגי דאפסקינהו בבת בירתא, חריץ קצר והמים פונים שם ואין שם שיעור מקוה אבל מחוברין למקוה וגזיר' בעלמא הוא אטו מנא. שנפסלו משתיית בהמה, כגון סרוחין או חמי טברי'. בקרקע כשירין, דהא מקוה נינהו אבל [נטילה] לא תיקנו(ם) רבנן אלא בראויין לשתיית בהמה. ע"כ לשון רש"י. משמע דאפילו בבת בירתא היה כשר שהרי מחוברים למקוה וכשירים מכח ק"ו דכל גופו טובלין בהן לולי משום גזירה בעלמא דמנא. וההיא גזירה לא שייכא אלא בטבילת ידים, דשייכא דין נטילה נמי במנא ולא איתקן בחמין. וכ"ש בחמין של המקוה עצמו שהומשכו לתוכו בהיתר או על ידי עששיות שליבנן דכשר וכשר לעניין טבילת כל גופו. דאין לגזור אטו מנא דהכל בקיאין בזה שבמנא פסול לטבילת כל גופו. מה שאין כן בנטילת ידים דעיקרם בכלי איתקון ובצונן. ולא דמי לחמי האור דהיתה להן שעת הכושר לעניין נטילה. אבל לטבילת כל גופו שהוא מן התורה ולא תקנת חכמים הכל קרוי שעת הכושר שכמו שבחמי טברי' טובל כך במי מקוה שהוחמו בכשרות טובל בהן כל גופו. וסעד גדול מצאתי לדבריי. מצאתי בפר"ח פרק בתרא דנידה (ס"ז סע"ב) וזהו לשונו, הא דאמרה ליה אתת' לאבא מרי ריש גלותא כי אזיל רב נחמן לפיוסא אזיל השת' ואתי למחר ארגיש דאמרה לא טבלתי ואמר לה אמאי לא טבלת וכי עבדית חסרת דודי חסרת נושקתי חסרת. פי' עבדים היתה חסורה שישמשו לך או יורות לא היו לך להחם לך חמין להטילם בצונן אם את מתייראה מן הצינה וכו'. מדבריו משמע שאפילו בלא המשכה להטילם בתוך המקוה מותר דמטהרי בהשקה מטעם זריעה. כדאיתא בפרק כל שעה (ל"ד ב') ובפ"ב דביצה (י"ח ב'). ואין לחלק בין חמין לצונן. וכל שכן דבעששיות מותר כמו לכהן גדול ביום הכיפורים. ואין לנו לבדות מדעתינו לגזור משום גזירת מרחצאות דלא (מציא) [מצינו] גזירה זאת אלא אהא דאמר רבא בפרק בתרא דנידה (ס"ו ב') אשה לא תעמוד ע"ג כלי חרס ותטבול סבר רב כהנא למימר משום גזירת מרחצאות ולבסוף לא מיתוקם אלא משום דבעיתא ואפילו על גבי סילתי נמי לא. ואפילו למאי דקס"ד מעיקרא לא דמי, דהתם היא עומדת על גבי כלים במקוה וטעו אינשי דומיא דההיא דפ"ק דשבת (י"ד א') שהיו אומרים לא אילו מטהרין אלא אילו מטהרין, אבל בהמשכה לא טעו כלל. תדע דתנן בפ"ב דמקוואות (מ"ז) המניח קנקנים על הגג לנגבן ונתמלאו מים אם עונת גשמים היא ישבר. וקנקנים היינו כלי חרס כדמשמע פ"ב דע"ז (ל"ג א' וב') וכשישבר היינו המשכה ולא גזרי' משום גזירת מרחצאות אפילו למאי דקס"ד מעיקרא. ואע"פ שיש לדחות דבמים צוננין לא גזרו, הדעת מכרעת דאין חילוק דהא הך דרב כהנא נמי היא עומדת במקום צונן או בנהר. ועוד דלאו מסקנא הכי אלא משום דבעיתא. ולא שאני כדיי לסמוך עלי אך אשר עם לבבי כתבתי. וכיוצא בזה נשאלתי אני אבי העזרי מאת הרב ר' אליעזר ב"ר שמואל מוורונא ומהרב ר' ישועה ב"ר הילל. דנחלקו עליהם שמה לאמר דמקוה (כולו) שהוא [כולו] שאוב פסול מן התורה. ופלוגתא דרבנן ור' אליעזר פרק המוכר את הבית (ס"ו א') ולמאן דאית ליה דאורייתא אפילו קבעו ולבסוף חקקו פסול. ואפילו בקורטוב פסיל אם הוא משלים למ' סאה פסול מן התורה. אך יש זה חילוק ביניהם, קבעו ולבסוף חקקו אם היה חסר ונפל לתוכו ג' לוגין מן הצנור שקבעו תחלה ואח"כ נתמלא המקוה ממים כשרים והיו בו מ' סאה כשירין לבד מן הג' לוגין שנפלו מן הצנור שקבעו תחלה, אז פסול רק מדרבנן. אבל [קודם] שנתמלאו ממים הכשירין אפילו חסר קורטוב לא יועיל הקביעות תחילה ופסול הוא מן התורה אותו המקום. אבל בחקקו תחילה פסול לגמרי אפילו השלימו במים שאובין לבד מג' לוגין. ואין נר' בעי' מאד. גם בעיני לא יישרו דבריהם. כי בסיפרא [פ' שמיני רפ"ט] לא אמר פסול מן התורה אלא במילא בכתף כולו. וכל שכן דההיא יש שמפרשים מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. ואע"ג דנקט (ב"ב ס"ה ב' וש"נ) קבעו ולבסוף חקקו אינו פוסל את המקוה, דמשמע אינו פוסל אבל אינו מעליהו, יש לומר דאגב רישא דחקקו נקט האי לישנא בסיפא אבל מכל מקום כשר ממש לטבול בו לכתחילה. כאילו היה אומר אינו פסול למקוה אלא כשר לכתחילה. והא דתנן בפרק ז' דמקוואות (מ"ב) מים שאובין פוסלין ולא מעלין, מיירי שהיו שאובין בכלי. תדע דלא קתני גבי קבעו ולבסוף חקקו אינו פוסל ואינו מעלה. וכן בכל מקום שתמצא במשניות אינו פוסל, כשר לכתחילה אם לא שנה אינו מעליהו אצלו. ופי' אינו פוסל את המקוה, אינו פסול מלעשות בו מקוה. ועל דרך זו הולכין כל המשניות לפרש. וכן צינור [שם פ"ד מ"ג] שהוא צר מכאן ומכאן ורוחב באמצע אינו פוסל את המקוה לפי שאינו עשוי לקבלה. ולשון מקוה משמע בין מלא ובין ריקם, כדתניא בתוספתא (פ"ב) מקוה שהניחו ריקן. ותנן (בפ"ז) [בפ"ו] דמקוואות (מ"ג) ג' מקוות בזה עשרים ובזה עשרים סאה. ותנן בפ"ב דמקוואות (מ"ה) מקוה שיש בו ג' גומות מים שאובין. וכיון שמצינו מקוה חסר שנקרא על שם קיווי המים מקוה, נפרש נמי אינו פוסל את המקוה אם היה חסר, וימלאהו ויעשנו מאילו המים לכתחילה. ותניא בתוספתא בפ"ד [ד]מקוואות (ה"ד) קסטלן המחלק מים לכרכים אם נקוב בשפופרת הנוד אינו פוסל את המקוה. ומביא מעשה שהכשירוהו להם אעפ"י דקתני רישא אינו פוסל את המקוה. שמעינן מהתם, דאינו פוסל, וכשר לכתחילה, הכל אחד כיון דלא קתני ולא מעלהו לגבי קבעו ולבסוף חקקו. וכן משמע בפ' המוכר את הבית (ס"ו א') דלרבנן פסול להטביל בו ולר' אליעזר כשר להטביל בו וכן בפ' מרובה (ס"ז א'). ונראין הדברים שהלכה ששאיבה דרבנן אם נעשה כל המקוה מהם כיון שלא היה יד אדם ביניהם במילואו בכתף, אם חקקו ולבסוף קבעו. אם נתמלאו בכתף (אם חקקו ולבסוף) יתכן (להא) [להיות] שגם זה מדרבנן וקרא דסיפרא אסמכתא בעלמא. ותדע מדקאמר (ב"ב ס"ו ע"ב וש"נ) שאני שאיבה דרבנן, ולא קאמר שאני שאיבה כלים דרבנן. וכן פי' רבינו יצחק הזקן ב"ר שמואל זצ"ל שהוא מדרבנן. וכמה דרשות תמצא בסיפרי שהם מדרבנן. וכן מוכח בפ"ק דפסחים (י"ז ב') בכלים טמאים בקרקע טהורין ומסקי' משום דחזי למיטבל בהן מחטין וצינורות. משמע שאין פסולין אלא מדרבנן אע"פ ששאובין כולן. ועוד הביא רבינו יצחק ראייה דתנן בטהרות פ"ד (מ"ז) אילו ספיקות שהתירו חכמים ספק מים שאובין למקוה וכו', משמע שכל המקוה נעשה משאובין מדלא קתני ספק ג' לוגין מים שאובין, (והא) [והוי] ספיק' דרבנן. ותנן בפ"ב דמקוואות (מ"ג) ספק מים שאובין שטהרו חכמים ספק נפלו ספק לא נפלו, משמע נמי סתמא בין כולן ובין מקצתן ואפילו לא נתמלאו שוב במים כשירין, מדקתני סתמא, ולא לישתמיט תנא וליתני וליפלוג במ'. ובתוספתא (רפ"ב) תני עלה דהא (מדתני) [מתני'] דספק מים שאובין, מקוה שהניחו ריקן ובא ומצאו מלא כשר מפני שזה ספק מים שאובין למקוה. וכשר אע"פ שיש להסתפק בכל (מקום) [המקוה] שהביאו בכתף, הרי הם כשירין. וקתני סיפא דברייתא צינור שמקלח מים למקוה והמכתשת נתונה בצידו ספק מן הצינור למקוה ספק מן המכתשת למקוה פסול מפני שהפסול מוכיח. פירוש רגלים לדבר. ומיירי בצינור שקבעו ולבסוף חקקו (כי). אי נמי בצינור שאינו עשוי לקבלה. ותלינן לקולא אם אין הפסול מוכיח, מפני ששאיבה כולה דרבנן. כדקתני סיפא ואם יש בו רוב מקוה כשר מפני שזה ספק שאובין למקוה. ולא תלינן שנפלו מן המכתשת. משמע אפילו השלים מהמכתשת למ' סאה, שהרי לא ידענו מתי נפלו שידע שיהיה מן הכשירין מ' סאה, אפ"ה כשר. וכן שנינו במשנ' מקוואות פ"ב (מ"ג) ב' מקוואות אחד יש בו מ' סאה ואחד אין בו נפל (אחד) לאחד מהם ואין ידוע [ל]איזה מהן נפל ספיקו טהור מפני שיש לו במה יתלה. ולא הוזכר בו שיהי' מן הכשירין מ' סאה לבד מהם. והא דתניא בתוספתא דמקוואות (פ"ב ה"ה) שני מקוואות אחד שאוב ואחד אינו שאוב כעין ב' שקתות וכעין אותה של יהוא אותה שאינה נקובה כשפופרת למים כשירין פסולה, יכול לפרש או פסולה דאוריי' או דרבנן. ולשון פר"ש בפ"ק דשבת (ט"ז ב') כשר. וזהו לשונו, צינור שקבעו ולבסוף חקקו, להמשיך מים למקוה דשוב אינו פוסל אבל הכלים פוסלים משום שאובין. משמע שכשר לכתחילה וכו' דכארעא סמיכתא היא. ואע"פ שהזכיר רבינו ג' לוגין, הוא הדין לכל המקוה אלא שבא להודיענו שנפ[ס]לו בג' לוגין. ובסיפר' ובפ"ק דשבת משמע שאינו נפסל בכל אלא כשנתכוון לשאוב אבל מים (שכל) [ש]בקנקנים (שהעלו) [שהעלן] לנגבן כשירין. (והכא) [והכי] אית' (בפ"ק) [בפ"ב] דמקוואות המניח קנקנים בראש הגג לנגבן ונתמלאו מים בין לר' אליעזר ובין לר' יהושע ישבר והמים כשירין מפני שלא נתכוון לשאוב. וכל הפסול דרבנן. אבל שלג תנן (בפ"ד) [בפ"ז] דמקוואות שעושין ממנו מקוה לכתחילה כיון שיכול להביאו או בידו או בסל או בקופה לא גזרו עליו אפילו נעשה בידי אדם. ואי קשי' הא דתנן (פ"ב מ"ג) ספק מים שאובין [ש]טיהרו (הכלי) [חכמים] ספק נפלו ספק לא נפלו ואפילו נפלו ספק יש בהם מ' סאה וכו', ומדבעינן שתי ספיקות לשוויי [ספק] ספיקה ש"מ דשאיבה דאורייתא, תריץ דאפילו נפלו (ו)לא קאי אדלעיל. ופי' אפילו נפלו שראינו שבודאי נפלו אך ספק אם יש בה מ' סאה או לאו. ודוגמת הכי מיפרשא הא דמסכת טהרות (פ"ו מ"ד) כל שאתה יכול לרבות ספיקות וספיקי ספיקות. שאי איפשר לפרשו ממש בספק ספיקה. ותניא בתוספתא דמקוואות (פ"ב ה"ג) שני מקוואות שאין בהן מ' סאה ונפלו ג' לוגין מים שאובין לאחד מהן ואין ידוע לאיזה מהן נפלו ואח"כ ירדו גשמים ונתמלאו ר' יוסי אומר אומרים לו שלא יטבול באחד מהן ואם טבל ועשה טהרותיו טהורות מפני שזה ספק מים שאובין למקוה. ותניא אחריתי (שם ה"ה) שתי מקוואות של מ' סאה אחד שאוב ואחד כשר וטבל באחד מהן מטומאה חמורה ועשה טהרות וכו' עד ראשונות תלויות ושניות טהורות בד"א בטומאה חמורה אבל בטומאה קלה אילו ואילו טהורות, ומשמע מהכא דשאיבה דרבנן לטהר אפילו נידה דאורייתא שהיא טומאה חמורה, ולא כדברי האומרים דדווקא לטומאה קלה. והא דאמרינן בתורת כהנים (פ' שמיני רפ"ט) ת"ל מעיין מה מעיין שעיקרו בקרקע אף מקוה שעיקרו בקרקע. לא בא למעוטי אלא היכא שעומדים בכלים. ומדרבנן אחמור להצריך להמשיכם מקודם שיפלו בגומא מן הכלי. כדתנן (פ"ב מ"ג) ספק נפלו ספק לא נפלו. ובפ"ג דמקוואות (מ"ג) אמרו לו לא כך ולא כך אלא שנפלו לו ג' לוגין, פי' בלא המשכה. ותניא בתוספתא דמקוואות (פ"ג ה"א) דאין מים שאובין פוסלין את המקוה עד שיפלו בתוכו. ואם נטמאו בעודם בכלים טהרו מטומאתן על ידי מעשה שהמשיכן למקוה. דמעשה מוציא מידי מעשה כדתנן בכלים פ' כ"ח ומייתינן לה במסכת שבת (נ"ב ב'). ואפילו נשתנו דתניא בטהרות פ"ב (בתוספתא ה"ג) מקוה שאוב שהגליד טהור משום מים שאובין נימח כשר להקוות עליו. ואע"פ שהטעם רפיא בידי. ותנן במקוואות (כ"י) [פ"ו] (מ"ד) הספוג והדלי שהיו בהם ג' לוגין ונפלו למקוה לא פסלוהו שלא אמרו אלא ג' לוגין שנפלו. וכן בסוף הפ' התם (מי"א). פי' שנפלו ממש בעין. ומדקאמר שלא אמר[ו], ש"מ דמדרבנן הוא. לאפוקי מן הפירושים שכתוב בהם בסוף הערל שג' לוגין מים שאובין הלכה למשה מסיני. (ובסוף) [ובריש] מסכת' עדויות תנן הילל אומר מלא הין המים שאובין פוסלין את המקוה וכו' עד שבאו שני גרדיים משער האשפות והעידו משם שמעיה ואבטליון שג' לוגין מים שאובין פוסלין את המקוה וקיימו חכמים את דבריהם. ולא הוזכר שם הלכה למשה מסיני. שאם היה הלכה למשה מסיני לא נעלם משמאי והילל. ומה שכתבתי שכשהמשיכו טהר מטומאתו, לא תקשי לך עלה הא דתניא במסכת' פרה פ"ח (בתוספתא) יש כאן אמר טיהרתיו וטימאני באיזה עד (ה"ו) מקוה שיש בו מ' סאה מכוונות ירד וטבל בתו[כה] הוא טהור ומקוה טמא, יש לפרש טמא, פסול. כדתנן (בפ"ד) [בפ"ז] [ד]מקוואות (מ"ו) מקוה שיש בו מ' סאה מכוונות ירדו שנים וטבלו זה אחר זה הראשון טהור והשני טמא ר' יהודה אומר אם היו רגליו של ראשון נוגעות במים אף השני טהור. ויש לדחות ד[אאדם] קאי ולא אמקוה. ותו תניא במקוואות (בתוספתא פ"ה ה"ג) כל שמעיקרו מדברי תורה ושיעורו מדברי סופרים ספיקו טמא. מכאן ראייה אההיא שכתבתי לעיל דספק היה שם מ' סאה ספק לא היה שם שטהור על כורחי' משום דשאיבה דרבנן ואפי' כולה בלא המשכה. אבל בהמשכה הכל טהור ותו לא מידי. תניא בפרק ה' דמקוואות (בתוספתא, בסופו) הקופץ למקוה הרי זה מגונה הטובל פעמים במקוה הרי זה מגונה. פי' מפני שאינו יכול לאנס עצמו לטבול בפעם ראשונה כהוגן (מה) [כד]מוכח בסיפא דקתני והאומר לחבירו כבוש ידך עלי במקוה הרי זה מגונה ר' יהודה אומר כובש ידו עליו עד שתצא נפשו. וקופץ נמי נ"ל כדי שיפ[ו]ל במים בעל כרחו בעומק. אבי העזרי. ופתרון הברייתא מגומגמת לפרש. אך בסיפא דברייתא (פ"ב ה"ו) מדמ' לה לשני שבילין אחד טמא ואחד טהור. ולפי זה דמיפרשא בההיא דשני שבילין ארוך דמייתי בפ"ק דפסחים (י' א') ובא לישאל בבת אחת הילכך מחמרי' בראשונ' להיות תלויות אע"ג דשאיבה דרבנן והשניות טהורות מפני שיש לתלות הטומאה בראשונות שכבר נקרא עליהן שם טומאה. והיינו דמסיים בד"א בטומאה חמורה אבל וכו'. אי נמי בטהרות אחמור טפי בראשונות מדרבנן משום מעלה.
<h2>דף קיג.</h2>
ודג טמא שנמלח עם דג טהור צריכים כולם קליפה כפי אומד הפיעפוע וריבוי הציר.
<h2>דף קכה.</h2>
וששאלתה פרק כיצד צולין (פ"ג ע"א) מאי אשמעי' רב מרי דשימוש נותר מילת' היא מתני' היא בהעור והרוטב (קכ"ה ע"א) קולית המוקדשין וכו' אמאי לא תסייעיה משם. תמהני עליך וכי לא ראית בפ' העור והרוטב (שם) מוקדשין שימוש נותר מילתא היא וכדרב מרי בר אבא וכו'. והכי פי' דאשמעי' דאפי' בטומאה דרבנן כגון נותר אפ"ה מילת' היא דאי ממתני' הוה מוקמי' לה בטומאה דאורייתא. וכן פי' רש"י.
